צבעי המדבר
" האיבר שדרכו אנחנו צורכים צבע הן העיניים – האיבר שדרכו אנחנו מבינים אותו זה הגוף כולו "
חזרתי מהמדבר עם מתנות של הלב, אבל לא רק.
לצורך קוהרנטיות והבנה רחבה של המלאכה שלי, היה קל לומר: אבנים צבעוניות, אבנים שמהן אני מפיקה צבע, פיגמנטים טבעיים.
אבל כל אלה יהיו מילים שהם תוצאה של המפגש האנושי שלי עם החומר.
ואם אני אבחר להיות נאמנה לאמת גדולה וקדומה יותר אני מוכרחה לומר חזרתי מהמדבר עם סל מלא בחתיכות קטנות של העולם.
אטומים המסודרים לפי האלגוריתם של הבריאה,
תרכובות מינרליות שיצאו מבטן האדמה,
הותמרו והשתנו במשך מיליוני שנים,
בלי שום כוונה מיוחדת למצוא את דרכן לידיים שלי — ובכל זאת, הנה אנחנו כאן.
אחת הטענות המרכזיות שאני מנסה לבטא דרך הדברים שאני יוצרת ותוכניות הלימוד שלי היא שצבע טבעי הוא קודם כל סיפור של חומר. כל חומר בעולם שייך לאנשהו, ונולד מתוך תהליך מסוים.
אותן אבנים צבעוניות, שנראות לנו כחפצים דוממים, נולדו מתוך פרצי אנרגיה אדירים ותהליכים מורכבים שהתרחשו כאן לפני זמן רב מאוד.
לפעמים, כשאני מרימה אבן אחת, אני אוהבת לתהות לעצמי:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא זזה ממקומה?
האם יכול להיות שאלפי שנים היא שכבה בדיוק בנקודה הזו — עד שהגעתי?
ואז אני מקרינה בראשי את העתיד של אותה האבן: איך היא תהפוך לקוביית צבע, תיכנס לחייהם של אנשים שאני לא מכירה, ותלווה אותם ברגעים השקטים והאינטימיים שבהם הם ינסו להעביר משהו נסתר אל דף הציור.
עתיד וורוד לפניה.
מהמדבר חזרתי עם שלוש אוכרות אהובות בצבעים שונים. שלוש האוכרות הספציפיות האלה מלוות אותי מהרגע שבו הוצאתי את פלטות צבעי המים שלי לעולם.
בתוך מגוון הצבעים היפהפיים שקיימים בפלטה היה לי חשוב לכלול גם את הצבעים המקומיים שלנו, כאלה שספוגים באנרגיה המיוחדת ובהיסטוריה של האדמה הזו.
שלוש אוכרות שנאספו כמעט באותו המקום, אבל לכל אחת מהן איכויות שונות לחלוטין.
אוכרה חומה עמוקה, עם אחוזים זעירים של חרסית.
אוכרה מהסוג הזה מספרת על נוכחות של מים שכיסו בעבר את מכתש רמון.
אוכרה פודרתית ועדינה, עם אחוזי קאולין גבוהים ואחוזים זהירים של ברזל, שמתפזר בתוך הגיר הלבן ומעניק לו גוון ורוד רך. זו אוכרה שנולדה מהתמרת חומרים, זיכרון ליצורים ימיים שחיו כאן כשהכול עוד היה ים.
אוכרה בגווני חמרה רכה וחולית להפליא, עם אדומים שמספרים סיפור אחר:
היא הייתה פעם אוכרה צהובה, נחשפה לחום מתון (אם 250 מעלות נחשב למתון),ושינתה את המבנה האטומי שלה.
המסקנות האלה, והיכולת שלי לתאר את הצבעים ולקשור אותם למקור ההתהוות שלהם, הן כמובן תוצאה של ידע מצטבר אבל אפילו יותר מזה, של ידע חושי.
בתהליכים של הפקת צבעים טבעיים, בין אם מצמח ובין אם מאבן, החושים תמיד מונחים במרכז.
האיבר שדרכו אנחנו צורכים צבע הן העיניים, האיבר שדרכו אנחנו מבינים אותו הוא הגוף כולו.
בפעם הראשונה שפגשתי כל אחת מהאבנים האלה, העיניים שלי הן שהובילו אותי אליהן.
אבל ברגע שהרמתי אותן, וקצות האצבעות שלי נגעו בהן, נשלחו אל המוח שלי מיליוני תובנות זעירות דרך מערכת העצבים, שהתלכדו למחשבה ראשונית ובתולית.
נוצרה היכרות רב־ממדית.
שני המצבים האלה, לראות ולגעת הם משהו שכולנו מכירים ועשינו בעבר מאות פעמים, גם אם הכוונה לא הייתה חיפוש אחר צבעים. אבל מה קורה כשצועדים צעד אחד מעבר? מה מחכה שם?
עבורי, הפעולה של זיקוק והכנת צבעים יכולה להיות תנועת בזק — מנקודת התחלה ברור אל נקודת סוף ידועה מראש. ובאותה מידה היא יכולה להיות פעולה לא־פרקטית בעליל, של השתהות ותשומת לב. פעולה שיש בכוחה לשקף לי ולהבהיר לי את מבנה הנפש שאני פועלת מתוכה ואת הקונפליקטים הפנימיים שאני מחזיקה.
הפקת צבעים טבעיים דורשת ממני לפגוש את החומר במלואו, ולהיות בו־זמנית הצופה והיוזמת של התפרקותו לחלקים קטנים יותר ממצב המקור שלו. אבן שמתרסקת לאלפי חלקיקים מצריכה הפעלה של כוח רב, ודרך השימוש בכוח אני לומדת לא פחות מאשר דרך אהבה או הערצה.
כמה התנגדות אני יכולה לשאת?
כמה סבלנות יש בי?
האם הכוח שלי מדוד, או שואף לאבסולוטיות?
האם אפשר להשתמש בכוח דרך רכות?
אלו תחנות הלמידה שצבע מעביר אותי בהן, פעם אחר פעם.
טחינה, הזרמה, כתישה, סינון, דילול, ערבוב - כל אלא הן פעולות שדורשות חלקים ממני ובתמורה הצבע נותן לי חלקים מעצמו, וכך שנינו מתרחבים מעבר לגבולות הברורים שלנו.
אני הופכת להיות קצת פחות אנושית והוא הופך להיות קצת פחות מסתורי. בתוך מרווח ההשתנות הזה נוצר גם פיגמנט טהור.
