הלב הפועם במדבר

להיכנס לאוטו ולנסוע לאן שהלב מבקש. 

אחרי תקופה מאוד עמוסה של תפקוד מרבי עם גבולות נוקשים ולוזים מתמשכים התחילה לכונן בי התחושה שאני זקוק לדבר מה שיהיה בדיוק ההפך המוחלט - דממה, מרחב ללא גבול וחוסר אחיזה בתחושת הזמן לחלוטין. 

לא הייתה כלל שאלה גדולה אל מול היעד, כי המדבר התחיל לבוא אליי בחלומות, כמו גל מתגבר אל מול הכמיהה שהייתה קיימת בתוכי מלכתחילה.

בואי כבר הוא אמר לי, פשוט בואי.  

אחרי שנים רבות של מערכת יחסים עמוקה עם הטבע פיתחתי תיאוריה אישית שמשרתת אותי היטב. לדעתי הצנועה מקומות שאנחנו אוהבים או משתוקקים אליהם הם כמו פיסות קטנות המרכיבות את הלב שלנו ונותנות לו חיים.  

אם לא מבקרים זמן מה באותם המקומות הפיסה הספציפית השייכת לאותו המקום מתחילה לנוע בחוסר נחת, היא הופכת לחסרת הזנה כי היא רחוקה מן המקור שלה ואין לה איך להתמלא ולהתרחב, וכך הלב מתכווץ לו.  נדמה לי שזה נכון לגבי מקומות אבל באותה מידה גם לגבי אנשים שאנחנו מתגעגעים אליהם. 

אולי זה גם מסביר געגועים שחיים בנו לנצח למקומות שהיו חלק מחיינו פעם וכבר לא. 

אי שם באוקראינה יש יער ילדות שבו נהגתי לבקר כל יום ראשון עם אבא שלי. 

אותו יער מקסים השריש בי את הקשר העמוק שלי אל הטבע. מאז שעזבתי את היער שלי מאחור נולדה חתיכה בלב שלי השייכת רק לו והיא לא מוצאת שקט, היא לנצח תמשוך אותי אליו בחוט זהב שקוף שמשוך בנינו. 

אבל אני סוטה מהנושא, בחזרה למדבר. 

מטרת העל של הנסיעה הייתה לאסוף צבעים שהיו חסרים לי כבר זמן מה לפלטת צבעי המים שלי. מטרה סמויה וחושבה לא פחות הייתה להישען במלואי אל תוך החלל הריק של המדבר.

בדרך אליו עברתי בתוך נופים ירוקים שמכסים כל חלקה וכל גבעה, הכל רוטט חיים והאדמה במיטבה, אבל אני רק חיכיתי לרגע שבו הם יתחלפו לצבע האחד המונוטוני הזה שכל כך מרגיעה לי את הנפש. 

הגעתי אל הנקודה המיוחלת שלי, חניתי את האוטו וטפסתי על הצוק הגבוה ביותר מעלייה. מצאתי נקודה נעימה בשמש וסלעים נוחים במיוחד והייתי מוכנה להרפות מהכל ולאפשר לעצמי להיכנס לתוך המרקם של המקום שבו אני מונחת.

המדבר כה נדיב במרחבים שלו ולי היו אין ספור מחשבות קודחות שרציתי לשלוח לחופשי, לאפשר להן פשוט להתפזר במרחב ממני והלאה, להיפרד מכל מה שלא שלי. 

מכיוון שהצבעים בפלטה הם חלק מאישזהו מכלול קבוע כך גם המקומות שבהם אני אוספת את הצבעים שלי. 

אני מוצאת הנאה גדולה לחזור דווקא לאותו המקום פעם אחר פעם. ממקום רנדומלי ולא מוכר לאט לאט הוא הופך בשבילי כמעט לבית בתוך החלל האינסופי של המדבר - הצבע קושר אותי אליו מתוך זווית שלא נגישה בשום צורה אחרת. 

הסטטיות שהמדבר מציע גם שומרת על המקום בתוך רצף - לא משנה כמה זמן עבר הכל נראה כמו בפעם האחרונה שביקרתי בו, מתנה נדירה שמאפשרת לי לבדוק האם אני השתנתי מאז. 

יש פעמים שהמדבר משקף לי את היופי הפנימי שלי, ויש גם פעמים אחרות שדווקא מתוך השקט אני מגלה שהלכתי אחורה בהלך רוח הפנימי שלי, שאולי הפרתי הבטחה מהותית שנתתי לעצמי, שהמחשבות שלי על אנשים והעולם לא מונחות על הצד הטוב ובלי שמשתי לב אימצתי תחביב של האשמת האחר וקורבנות. 

כל אמת שהוא מציעה לי אני מוכנה לקבל בידיים פתוחות - לשם כך בעצם הגעתי. באתי לדרוש לעצמי שקט, בתוך השקט מונחים כל אותם הדברים שאנחנו בוחרים לכסות עם הרעש. 

הצבעים שאני יוצרת מאבני המדבר הם אלה שלימדו אותי להבין את הריק רחב הידיים.

כל אבן קטנה שאני אוספת ומפיקה ממנה פיגמנטים טבעיים היא הסיפור של המדבר כולו. פעם הייתי מסתכלת אל תוך המחרחב העצום שממולי והייתי רואה תמונה מאוד יפה. 

צבעי המדבר לימדו אותי לראות את התהליכים שיצרו את התמונה הזו, אבני הברזל לימדו אותי להבין את האנטומיה של המרחב הלא יאומן הזה ואת שכבות הזמן שפרושות ממולי בצורה של צבע. 

אני רואה ממולי בבירור את הסיפור של המצוקים שקרסו, את הימים הקדומים שכיסו פעם את הכל. גם את זיכרון הצמחים שהיו כאן אני רואה בתוך האבנים. במדבר אני רואה חיים גדולים שאין בהם טיפה של דחיפות להתגלות ואני אוהבת את זה. 

גם בשורות האחרונות האלה שאני כותבת עכשיו אני עדיין תוהה על מהותה של הכמיהה שלי למדבר ומה חיפשתי בתוכו חוץ מצבע, אין לי תשובה ברורה.    

אני כן יודעת שמסעות בעקבות הגעגוע או בעקבות הצבע הם תמיד תנועה אל העומק, ושם בתוך העומק יש רגשות ומצוקים שקרסו, כדי להבין צבע טבעי צריך לרצות לעבור דרכם, פעם אחר פעם. 

ובצבעי המדבר אנחנו בוודאי נגע גם עם הידיים בפרק הבאה שמחכה לכם ממש כאן